דבר אלו בני ישראל ב"י מעריכין ואין העכו"ם מעריכין יכול לא יהיו נערכין (פי' אם אמר על עכו"ם ערכו עלי א"צ ליתן) ת"ל איש דר"מ אר"מ אחר שכתוב א' מרבה וכתוב א' ממעט מפני מה אני אומר נערכים אבל לא מעריכין שריבה מדת הנערכים ממדת מעריכים שהרי חרש שוטה וקטן נערכין אבל לא מעריכין (פי' שאם אמר על חרש ערכו עלי חייב ליתן ערך הקצוב בפרשה אבל אם חרש עצמו אמר ערכי עלי לא אמר כלום) ר' יהודה אומר להיפך מעריכין אבל לא נערכין כמו טומטום ואנדרוגינוס אבל מחרש אין ראי' לנכרי שנכרי בן דעת וחרש אינו בן דעת. ר' יהודה אומר בני ישראל נערכין ואין העכו"ם נערכין יכול לא יהיו מעריכין ת"ל איש אמר ר' יהודה אחר שכתוב א' מרבה וכתוב א' ממעט מפני מה אני אומר מעריכין אבל לא נערכין מפני שריבה מדת המעריכין ממדת הנערכין שהרי טומטום ואנדרוגינו' מעריכין אבל לא נערכין אי בני ישראל יכול אין לי אלא בני ישראל מניין לרבות את הגרים ואת העבדים ת"ל ואמרת אלהם:איש. פרט לקטן או יכול שאני מוציא את הקטן שיש בו הפלאה ת"ל כי יפלא להביא קטן הסמוך להפלאה שיודע להפלות [והיינו שנה א' לפני גדלות] נדר. נאמר כאן נדר ונאמר בנדרים נדר מה להלן בבל יחל ובל תאחר אף כאן בבל יחל ובל תאחר. ומה כאן קטן הסמוך לאיש אף להלן כו'. נדר בערכך (פי' דנדר היינו דמי עלי וערך היינו ערכי עלי והשתא ילפינן ערכין מנדרים בהיקש שיהיו חייבין בבל תאחר] מקיש ערכין לנדרים ונדרים לערכין מה נדרים בבל תאחר לשלמו אף ערכין בבל תאחר לשלמו:נדר בערכך. (ערכין ד' ע"ב) מה בערכים נדון בכבודו אף נדר כן ומה בערכין שלא ישהה מרגלית לקלים אף כו':ערכך. להביא ערך סתום (פי' שאם אמר ערך עליו ולא פי' של מי) שנותן פחות שבערכין. ד"א בערכך ערך כלו ולא ערך חציו היינו ערך אבר (פי' שאם אמר ערך אבר זה עלי אין חייב כלום) יכול שאני מוציא דבר שהנשמה תלוי' בו ת"ל נפשת:נפשת. ולא המת. אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך את שישנו בהעמדה ישנו בהערכה ואת שאינו בהעמדה אינו בהערכה. ד"א מה ת"ל נפשת שיכול אין לי אלא א' שהעריך א'. א' שהעריך מאה מניין ת"ל נפשת. ד"א אין לי אלא איש שהעריך. אשה מניין ת"ל נפשת ד"א מה ת"ל נפשת שיכול כל שהוא בכלל דמים יהי' בכלל ערכין מנוול ומוכה שחין שאינן בכלל דמים לא יהיו בכלל ערכין ת"ל נפשת:והיה ערכך. מה ת"ל שיכול כל שישנו בכלל ערכין ישנו בכלל דמים טומטום ואנדרוגינו' ופחות מבן חודש שאינן בכלל ערכין לא יהיו בכלל דמים ת"ל והיה ערכך (פי' האי מיעוט דכתיב הכא דהיינו טומטום ואנדרוגינוס אינו אלא גבי ערכך]. הזכר זכר ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס יכול לא יהיו בערך איש אבל יהיו בערך אשה ת"ל ואם נקבה. נקבה ודאית וזכר ודאי ולא טומטום ואנדרוגינוס:מבן עשרים שנה. שנת עשרים כלמטה וכן כולם שנאמר ואם מבן ששים שנה ומעלה נאמר שנה שנה לגז"ש מה שנה האמור בשנת ששים כלמטה אף שנה האמור כאן כלמטה ר"א אומר עד שיהא יתירות על שנה חודש א' ויום א' נאמ' כאן ומעלה ונאמר להלן מבן חדש ומעלה מה ומעלה האמור להלן חדש א' ויום א' אחר החדש אף כאן חודש א' ויום א' אחר החודש:ואם מך הוא. החייהו (ב"מ קי"ד ע"א) מערכך שמסדרין לו כו' אין לי אלא בערכין בבעל חוב מניין ת"ל מיכה מיכה לגז"ש:ואם מך הוא מערכך. אם הוא עני מליתן הערך (פי' אפי' אינו עני ממש אלא שאין לו כדי הערך):והעמידו והעריך. מה ת"ל לפי שנא' נפשת להוציא את המת יכול אוציא את המת ולא אוציא את הגוסס ת"ל והעמיד והעריך את שיש לו העמדה יש לו הערכה ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה פרט לגוסס שאין לו העמדה וכ"ש המת כו'. יכול אפי' אמר ערך של פלוני זה עלי ומת פטור ת"ל יעריכנו אפי' מת:והעריך אתו. מכאן ששנים בנידר וערכין בנערך כיצד (פי' כשאמר הרי עלי אין תלוי אלא בשנים של הנידר ואין חילוק בין איש לאשה והערכין בנערך אם הוא איש או אשה) (ערכין י"ח ע"א) ומנין לערכין בזמן ערך (פי' כמה שנים הי' בזמן הערך) ת"ל כערכך כן יקום:מניין להשג יד בנודר (ערכין י"ז ע"א) ת"ל אשר תשיג יד הנודר. ולא הנידר:אשר תשיג. על פי אשר תשיג (שם ע"ב) מלמד שעני והעשיר או עשיר והעני שנותן ערך עשיר ר' יהודה אומר אפי' עני והעשיר וחזר והעני נותן ערך עשיר שנא' ואם מך הוא שיהא במכותו מתחלתו ועד סופו:יעריכנו כהן. הוא בנין אב לכל הנערכים שהן בכהן. (סנהדרין ט"ו ע"א) עשרה כהנים כתיב בפרשה מכאן שהקדשות בט' וא' כהן. וערך מטלטלין בשלשה. ואם בהמה. יכול האומר רגלה של זו עולה תהא כלה עולה ת"ל כל אשר יתן ממנו לה' קדש ולא כולה קדש (פי' דסבר דקאי האי קודש אממנו כלומר כל אשר יתן ממנו לה' ממנו יהי' קדש דהיינו מקצתה. יכול תצא לחולין (פי' בפדיון) ת"ל יהי' קדש בהווייתה תהא הא כיצד תמכר לצרכי עולה כו' עיין רש"י ז"ל דר"מ. רי"א מניין שהאומר רגלה של זה עולה תהא כולה עולה ת"ל כל אשר יתן כו' יהיה קדש לרבות את כלה (פירש דממנו לא קאי אלא אנתינה שנתינתה לא יהי' אלא ממנה אבל קדש כולה קודש מדרשה דיהיה) לא יחליפנו (אינו בת"כ רק בתמורה ט' ע"א) בשל אחרים:ולא ימיר. בשלו. יכול יהא קדשי בדק הבית עושין תמורה ת"ל קרבן (פי' כל האמור בענין אינו נוהג אלא גבי קרבן] יצא בדק הבית שאינו קרבן אוציא הקדש בדק הבית שאינו קרבן ולא אוציא של ציבור ת"ל לא יחליפנו [פי' לשון יחיד ועליהן קאי ואם המר ימיר כו' היינו נמי ביחיד]. יצא קרבן ציבור וכן מאותו ממעט קרבן שותפין. רש"א והלא מעשר בכלל היה ולמה יצא אלא להקיש מה מעשר קרבן יחיד וקדשי מזבח אף אין לי אלא קרבן יחיד וקדשי מזבח (פי' ומכח זה נתמעט קרבן שותפין וקרבן ציבור וקדשי בדק הבית) או דבר שאתה לומדו בדבר אחד אתה לומדו בכל הדרכים שיש בו מה מעשר מיוחד שהוא נוהג בבקר ובצאן ונאכל לשני ימים אף אינו מרבה אלא את שהוא כיוצא בו מניין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של יחיד ת"ל בהמה ואם בהמה:ולא ימיר אתו. הקדש עושה תמורה (תמורה י"ב ע"א) ואין תמורה עושה תמורה ואין הולד עושה תמורה. ר' יהודה אומר הולד עושה תמורה:טוב ברע או רע בטוב. רע זה בעל מום שנא' כל דבר רע מכאן שממירים תמימים בבעלי מומין ובעלי מומין בתמימים:בטוב. (שם ט' ע"א) טוב מעיקרא עושה תמורה ואין בעל מום מעיקרא עושה תמורה:המר ימיר. לרבות את היורש:ואם לרבות את האשה [פי' שאם המירה שמומר. לפי שכל הפרשה כלה נאמרה בלשון זכר]:בהמה בבהמה. ולא בהמה בעופות ולא עופות בבהמה ולא בהמה במנחות ולא מנחות בבהמה. (שם ה' ע"א) בהמה בבהמה. מלמד שממירין מן הצאן על הבקר מן הבקר על הצאן מן הכבשים על העזים מן העזים על הכבשים כו' ד"א בהמה בבהמה מכאן שממירין אחד בשנים ושנים באחד א' במאה ומאה בא' כמו ובהמה רבה רש"א אין ממירין אלא א' בא' שנא' והיה הוא ותמורתו יהו' קדש מה הוא מיוחד אף תמורתו מיוחד. בהמה בבהמה. ולא אברים בעוברין ולא עוברין באברי' ולא איברין בשלימי' ושלימים בהם:והי' הוא. ולא ולד (תמור' י"ג ע"א) ותמורתו. ולא תמורת תמורתו. רי"א יהיה לרבות את התמורה וחכ"א יהיה לרבות שוגג כמזיד. ד"א יהי' מלמד שקדושה חל על בעל מום קבוע:הוא ותמורתו. מה הוא בבית בעלים אף תמורה בבית בעלים פרט לבכור משבא ליד כהן שאין ממירן אותו (שם ג' ע"א) יכול יהא קדשי גוים עושין תמורה ת"ל למעלה בני ישראל קדשי בני ישראל ולא נכרים. ד"א אתקש תמורה למעשר בהמה ומעשר בהמה למעשר דגן ובמעשר דגן כתיב כי את מעשר בני ישראל בני ישראל ולא נכרים. ד"א והיה הוא ותמורתו יהי' קדש הקדש עושה תמורה ואין תמורה עושה תמורה שהיה בדין ומה אם הקדש שאין קדושה חלה עליו בבעל מום קבוע עושה תמורה. תמורה שהקדשה חלה עליה בבעל מום קבוע אינו דין שיעשה תמורה ת"ל והיה הוא קודש הקדש עושה תמורה ואין כו':יהי' קדש. מלמד שהקדושה חלה עליה בבעל מום קבוע שהיה בדין ומה אם הקדש שהוא עושה תמורה אין קדושה חלה עליה בבעל מום קבוע. תמור' שאינה עושה תמור' אינו דין שלא תהא קדוש' חלה עלי' בבעל מום קבוע ת"ל יהי' קדש מלמ' שקדוש' חלה עליה בבעל מום קבוע ר"י בר' יהוד' או' יהיה קדש לעשו' את השוגג כמזיד:ואם כל בהמה. יכול בבהמה טמאה ממש דבר הכתו' כשהוא אומ' למטה ואם בבהמה הטמא' ופדה כו' הרי בהמה טמאה אמורה הא אינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין [פי' שנפל בהם מום] שיפדו יכול יפדו על מום עובר [פי' אפי' לא נפל בו אלא מום שיעבו' לאח' זמן ועכשיו כשאינו ראוי ליקרב יפדו] ת"ל אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' (תמורה ל"ג ע"א) מי שאינו קרבה לה' כל עיקר לעול' והיינו מום קבוע יצא מום עובר שהוא כשר ליקרב למחר:טמאה. לרבות את המתה (פי' שאם הקדישה לבדק הבית חל עליה הקדש) יכול אפי' אמר הרי זו הקדש ומתה תפדה ת"ל והעמיד והעריך את שיש לה העמדה יש לה הערכה ואת שאין לה העמדה היינו שמתה אח"כ אין לה הערכה. ומה ראית לרבות המתה (פי' שמתה מתחלה ואח"כ הקדישה שאף שאין לה העמדה יש לה הערכה) ולהוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה. אחר שריבה הכתוב ומיעט הרי אנו למידין אותה מבהמה טמאה (פי' מבהמה טמאה ממש) מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה אף אני מרבה המתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה ומוציא את שאמר הרי זו הקדש ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה. או דבר שאתה לומד בדרך אחד אתה לומדו בכל הדרכים שיש בו (פי' שישוה לבהמה טמאה) מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא תחלת הקדש (פי' שלא נתפס באחרות ומפרש בש"ס בב"מ נ"ה מדכתיב הטמאה היינו הידועה שהקדיש ראשון כמו העולה עולה ראשונה) ומועלים בה וכולה לשמים (פי' שאין לכהן ממנה כלום) אף אני ארבה את כיוצא בו וכי מה יש לנו בקדשי מזבח שיהא כולה לשמים פרים הנשרפים ושעירים הנשרפים (פי' אבל שאר קרבנות בין של יחיד בין של ציבור אינה כולה לשמים דבכל קרבנות אין לשמים אלא האימורים ואפי' בעולה שכולה לשמים מ"מ העורות לכהנים) מניין לרבות קדשי קדשים וקדשים קלים של ציבור ושל יחיד ת"ל בהמה ואם בהמה ואם כל בהמה:והעמיד את הבהמה לפני הכהן. בהמה נפדית ואין העופות ועצים ומנחות והלבונה וכלי שרת נפדין (בת"כ שלנו לא גריס ומנחות רק עיין מנחות דף ק"א) והעריך הכהן אתה. אין פודין את הקדשות אכסרה (דהיינו בשיקול הדעת אלא צריך אומד יפה) והעריך הכהן אתה (תמורה ל"ג ע"א) פרט לבעל מום מעיקרא שא"צ העמדה והערכה:בין טוב ובין רע. איזה דבר ששוה טוב לרע זה הקדש בדק הבית מלמד שאף הקדש בדק הבית צריך העמדה והערכה:כערכך הכהן כן יהיה. אמר אחד בעשרים ואמר ח' בשלשים אמר א' בארבעים אמר א' בחמשים חזר בו של חמשים ממשכנים מנכסיו עד עשר כו' חזר בו של עשרה מוכרין אותו בשוה ונפרעין משל עשרה המותר:ואם גאל יגאלנה ויסף חמישתו על ערכך. גאל יגאלנה. לרבות את האשה. ואם גאל יגאלנה. לרבות את היורש. ויסף חמישתו. שיהא (ב"מ צ"ד ע"א) הוא וחומשו חמשה:ויסף חמישתו על ערכך. הרי כאן שנים (פי' דכתיב ואם גאל יגאלנה דמשמע בשווייה בלי שום תוספת חומש. וכתיב ויסף חמישתו) א' מוסיף חמישית וא' שאינו מוסיף חמישית ואין ידוע אם בבעלים אם בכל אדם [פי' התוספת חומש] מה מצינו בגאולות האמורות למטה הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיפין חומש אף הגאולות האמורות כאן הבעלים מוסיפין חומש ואין כל אדם מוסיפין חומש:ואיש כי יקדש את ביתו. יכול בבית דירה דיבר הכתוב [פי' דוקא בבית דירה] כשהוא אומ' לקמן ואם המקדיש יגאל את ביתו [והאי ביתו מיותר דה"ל למכתב ואם המקדיש יגאל אתו] הרי בית דירה אמור הא מה אני מקיים ואיש כי יקדיש את ביתו במקדיש את נכסיו:יקדש את ביתו. (ב"ק ס"ט ע"ב) מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו פרט לגזל ולא נתייאשו הבעלים ששניהן אינן יכולין להקדישו:קדש לה'. מלמד שסתם הקדש לבדק הבית (פי' דכ"מ שנא' לה'. הוא בדק הבית שכולו לה' והכא כתיב כי יקדיש את ביתו סתם וכתיב קדש לה' שיהא לבדק הבית מכאן שסתם הקדש לבד"ה):והעריכו הכהן בין טוב ובין רע. אין פודין את ההקדשות אכסרה. כאשר יעריך אתו הכהן כן יקום. מה ת"ל לרבות שאם הבעלים אומרים בעשרי'. ואחד אומר בעשרים ואחד. הבעלים נותנים עשרים וששה [דכיון שרצו ליתן עשרים נתחייבו עשרים וחמשה והא' שרצה ליתן עשרים וא' מסתמא שוה עשרים וא' והאיך הוא יכול לקנות בפחות שהרי אין החומש משלים הקרן והוא אינו רשאי לקנות בכ"א שהרי הבעלים נותנים כ"ה והוא אינו נותן אלא כ"א ולכך כופין את הבעלים ליתן כ"ו שלא יפסיד את הקרן וגם החומש וה"פ הפסוק כאשר יעריך אתו הכהן היינו איש אחר לפני הכהן כן יקום על הבעלים] הבעלים אומרים בעשרים וכל אדם בעשרים הבעלים קודמין מפני שהם מוסיפין חומש. עשרים ושנים הבעלים נותנים עשרים ושבע. עשרים ושלש הבעלי' נותנים עשרים ושמונה. עשרים וארבע הבעלים נותנים עשרים ותשע. עשרים וחמש הבעלים נותנים שלשים [פי' הא דכופין הכא הבעלים אף שאין לקרן של הקדש הזיק אפי' אם יפדה אחר היינו משום דמצוה בבעלים יותר והא דמקשינן בש"ס (ערכין כ"ז ע"ב) וצריך לשנות כגון שאמרו הבעלים עשרי' ופרוטה. היינו משום דבתחלה מקשה הש"ס על הא דאמרי' הבעלים אומרים כ' ואחר אומר כ' הבעלים קודמין מפני שמוסיפין חומש מקשה הש"ס למה לי האי טעמא בלא זה הבעלים קודמין שמצוה בבעלים ומשני חדא ועוד קאמר פי' דחד מתרי טעמי נקט ולכך מקשה להאי טעמא למה הבעלים קודמין כשאחר נותן עשרים וחמשה. אבל באמת להאי טעמא שמצוה בבעלים לא מקשה מידי ואפי' אמר אחר בשוה כ"ה הבעלים קודמין] שאין מוסיפין חמישית על עילוי של זה. אמר א' הרי הוא שלי בעשרים ושש אם רצו הבעלים ליתן שלשים וא' הבעלים קודמין (פי' וצריכין להוסיף חומש על אותו דינר שהוא מוסיף מדעתו) ואם לאו אומרים לו הגעתיך:ואם המקדיש יגאל. לרבות את האשה ואת היורש (פי' דסמיך על ההיא דלעיל דכתיב גאל יגאלנה לרבות האשה) ואם המקדיש. (ב"מ נ"ד ע"ב) ולא המתפיס שאין הקדש שני מוסיף חומש:ויסף חמישית וכו' והיה לו. אם נתן את הכסף הרי הוא שלו (דהקדש אינו אלא בכסף ולא במשיכה) ואם לאו אינו שלו:ואם משדה אחזתו. אין לי אלא שדה אחוזה מאביו. שדה אחוזה מאמו מניין (פי' כגון שנפל לו ירושה מאמו והקדישה יש לה דין שדה אחוזה) ת"ל יקדיש איש (פי' דלכאורה האי איש מיותר אלא ללמד שאפי' הקדיש אותו שבא עכשיו והוא איש ועד הנה לא היה ביד איש אפ"ה יש לה דין שדה אחוזה):והיה ערכך לפי זרעו. לפי זרעו ולא לפי גידולין (פי' דה"א דהאי חומר שעורים אגידולין קאי והיינו מקום שהגדיל חומר שעורים ולהכי מפרש דאמקום שנזרע חומר שעורים קאי) (ערכין י"ד ע"ב) זרע. ולא טריסין ואילנות:זרע חמר שערים בחמשי' שקל כסף. הרי זו גזירת המלך אחד המקדיש בחולת המחוז (שהוא קרקע גרוע) אחד המקדיש בפרדסות שבסטי (שהן יפות) נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף (וששה דברים יש שאין חילוק בין ששוה הרבה בין ששוה מעט והיינו אונס ומפתה ומוציא ש"ר ונוגח את העבד ומקדיש שדה אחוזה וערכין) אם משנת היבל יקדיש שדהו. מניין שאין אדם רשאי להקדיש שדהו בשעת היובל עצמה ואם הקדישה [בת"כ שלנו הגיר' מחודשת אולם בערכין כ"ח ע"א קאמ' שמואל אינ' מקודש' וכ"פ הרמב"ם וע"ש' אינה מקודש' ת"ל אם משנת היבל (ולא בשנת היבל):יקדיש שדהו. מניין אתה אומר אם היו שם נקעים עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים שאין נמדדין עמה ת"ל שדהו:כערכך יקום. נותן מ"ט סלעים ומ"ח פונדיונות מה טיבו של פונדיון קלבון לפרוטרוט:ואם אחר היבל. סמוך ליובל אין לי אלא סמוך ליובל מופלג מיובל מניין ת"ל ואם אחר היבל יקדיש שדהו:שדהו. מת"ל שיכול היו שם נקעים שאין עמוקים עשרה טפחים וסלעים שאין גבוהים עשרה טפחים שלא יהיו נמדדים עמה ת"ל שדהו (פי' שאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דלאו דוקא שדהו אלא אפי' סלע שאינו גבוה כו') (ערכין כ"ה ע"א) מניין שאם אמר הריני נותן שנה בשנה שאין שומעין לו ת"ל וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרות משמע שצריך שיהיו כל הכסף של השנים הנותרו' ביח'. מניין שאין מקדישין לפני היובל פחות משתי שנים ולא גואל לאחר היובל פחות משנה ת"ל וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת (פי' דמתיב' וחשב שמעינן שאין גואלין פחות משנה דכיון דצריך לחשוב ונגרע בודאי א"א לומר דיחשוב חדשים הא אמרינן לקמן שאין הקדש מחשב חדשי' ע"כ שנה הוא מחשב. ומשנים הנותרת משמע דצריך שיוותרו ב' שנים דמיעוט שנים שתים) מניין שאין ההקדש מחשב חדשים [פי' כגון שיש ג' שנים ומחצה עד היובל שאין צריך לשלם לו רק בעד ג' שנים ואין מחשבין חדשים] ת"ל וחשב לו הכהן את הכסף על פי השנים הנותרת ונגרע. שנים הוא מחשב ואינו מחשב חדשים (דלכאורה תיב' השנים מיותר דה"ל למכתב על פי הנותרת וסבר דתיב' השנים קאי על ונגרע שאינו גורע אלא מה שיצאו מהשנים ולא מהחדשים. ומניין שאם רצה ההקדש לחשב חדשים שמחשב (פי' דהיינו שרוצה לגאול שנה וחצי לפני היובל ואם אתה חושב החדשים שיצאו ממנו מותר לגאול שהרי יש שם שתי שנים ומניין שאין אתה חושב אותה לב' שנים עד שיהי' שני שנים שלימות ת"ל וחשב לו כו' ע"פ השנים הנותרת [דמינה שמעינן שצריך שישתיירו ב' שנים שלימות לפני היובל ואין גואל פחות מב' שנים והתם כתיב שנים דמשמע שצריך שיהיו שנים שלימות והשתא מתיב' שנים דרשינן ב' דרשות דהיינו שצריך שיהיו שני שנים עד היובל שלימים ואין חושב למה שיצאו אלא השנים ולא החדשים משום דסבר פי' הפסוק הוא כך וחשב על פי השנים הנותר' ונגרע פי' אם יש שנים נותרו' עד היובל דהיינו ב' שנים שלימות אז נגרע מערכך אל אותן השנים שיצאו כו' אבל אם לא נשאר שתי שנים אז אין נגרע כלל עד שיתן כמו מיובל ליובל דהיינו כל החמשים כסף] עד שנת היובל. שלא יכנס בה כלום (פי' שאינו חושב שנת היובל להחמשים שקל כסף שנותן לזרע חומר שעורים) ונגרע מערכך. אף מן הקדש (פי' דה"א שאינו גורע אלא אותן השנים שהקדיש אחר היובל אבל מה שהיה ביד הקדש אינו גורע לכן אתי לאשמועינן דגורע. ומערכך דייק דהיינו אפי' מה שהיה בשעת ההקדש יגרע אם לא גאל תיכף) שאם אכלה ההקדש שנה או שתים לפני היובל או לא אכלה אלא שהיתה לפניו מנכה סלע ופונדין בכל שנה ושנה:ואם גאל יגאל. לרבות האשה ואת היורש:את השדה מה ת"ל שיכול אין לי אלא המקדיש בית כור היינו חומר שעורים. הקדיש לתך וחצי לתך בית סאה בית קב מניין ת"ל השדה מ"מ:ויסף חמשית כו' וקם לו. אם נתן הכסף קם לו:ואם לא יגאל כו' ואם מכר כו'. עיין רש"י ז"ל:לאיש אחר. ולא לבן (פי' דאם מכר את השדה לבנו חוזרת אצלו ביובל) או אינו אלא לאחר ולא לאח כשהוא אומר לאיש לרבות את האח ומה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האח. אחר שריבה הכתוב ומיעט. מרבה אני את הבן שהוא קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי ומוציא אני את האח שאינו קם תחת אביו ליעידה ולעבד עברי:לא יגאל. יכול לא יקחנה מיד הגזבר ותהי' לפניו כשדה מקנה (פי' שאסור לקנות אותה כלל אפי' להיות לו כשדה מקנה שיוצא ביובל נמי אסור לקנות כפשטא דלישנא לא יגאל דהיינו שלא יקנה אותה) ת"ל לא יגאל עוד לכמות שהיא אינה נגאלת אבל לוקחה מיד הגזבר ותהי' לפניו כשדה מקנה (פי' עוד לכמות שהיתה דתיב' עוד מוסף עוד על מה שהיה לפניו דהיינו להיות לו שדה אחוזה כו') והיה השדה בצאתו. שהשדה קרוי לשון זכר:קדש. נאמר כאן קדש ונאמר להלן גבי בתים וגבי שדה מקנה קדש מה קדש האמור להלן בפדיון (פי' דהתם אינו יוצא לכהנים אלא לבעלים או לאחר הגואל אותו ובודאי אינו יוצא אלא בפדיון דכתיב ואם המקדיש יגאל וגו') אף קדש האמור כאן שיוצא לכהן אינו יוצא אלא בפדיון דהיינו שפדאו אחר תחלה או שיתנו מעותיו דר"י דר"י סבר דכהנים נכנסין כדכתיב והי' השדה בצאתו וכו' ובלא פדיון א"א דכתיב קדש אלא שאם לא מכר הגזבר שכהנים נכנסין לתוכה ונותנין דמיה והיא חלוטה להם ר"א ור"ש או' לא נכנסין ולא נותנין דמיה אלא נקראת שדה רטושין עד היובל השני:הגיע היובל השני ולא נגאלה. נקראת רטושי רטושים עד היובל השלישי לעולם אין הכהנים נכנסין לתוכה עד שיגאלנה אחר חחילה (דסברי פי' הפסוק כפשטא בצאתו דהיינו שיגאלנה אחר תחילה אז יהיה לכהנים ביובל אבל כל זמן שלא נגאל אינו לכהנים) לכהן תהיה אחזתו. מה ת"ל שיכול שדה שהיא יוצאה לכהנים דהיינו שדה אחוזה שהיא ראוי' לצאת לכהנים אם יגאלנה אחר וגאלה א' מן הכהנים והרי היא תחת ידו שלא יאמר הואיל והיא תחת ידי הרי היא שלי ת"ל לכהן תהיה אחוזתו שדה אחוזתו של כהן שלו ואין זו שלו אלא יוצאה ומתחלקת לכל אחיו הכהנים:כשדה החרם. (ערכין כ"ט ע"א) מה למדנו משדה החרם אלא בא ללמד ונמצא למד כהן שהקדיש שדה חרמו שלא יאמר ג"כ הואיל והיא יוצאה לכהנים והרי היא תחת ידי כו':לכהן (שם כ"ח ע"ב) יכול לכל כהן שירצה נאמר כאן לכהן ונאמ' בגזל הגר לכהן מה להלן לכהן שבאותו משמר שנא' מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו אף כאן כו' ומה כאן שאם גאלה א' מן הכהנים שיוצאת מתחת ידו ומתחלקת לכל אחיו הכהנים אף בגזל הגר שאם הי' הגוזל כהן שלא יאמר הואיל כו' (שם) כשדה החרם לכהן. מלמד שסתם חרמים לכהנים ריב"ב אומר סתם חרמים לבד"ה שנאמר כל חרם קדש קדשים לה' א"כ מה ת"ל לכהן שלא יאמר הואיל וכו'. נאמר כאן לכהן לכל הכהנים שבאותו משמר ונאמר להלן כל חרם בישראל לך יהי' הא כיצד החרים שדותיו נותן לכהנים שבמשמר ומטלטלין נותן לכל כהן שירצה. והיה השדה בצאתו ביבל כשדה החרם (ערכין כ"ט ע"א) שאין שדה חרמים נוהג בזמן שאין היובל נוהג. ואין שדה אחוזה כו' שנאמר ויצא ביובל ושב לאחזתו מניין שאין בתי ערי חומה נוהגי' אלא בזמן שהיובל נוהג ת"ל לא יצא ביובל. ומניין שאין עבד עברי נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג ת"ל עד שנת היובל יעבוד עמך ומנין שאין גר תושב נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג נאמר בעבד עברי כי טוב לו עמך ונאמר בגר תושב בטוב כו'. ומה ת"ל אשר לא משדה אחוזתו. שיכול הלוקח שדה מאביו ומת אביו ואח"כ הקדישה תהא לפניו כשדה מקנה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה שדה אחוזה יצאת זו שהיא שדה אחוזה דר"מ. ר"י ור"ש אומר הלוקח שדה מאביו והקדישה ואח"כ מת אביו יכול שתהא לפניו כשדה מקנה ת"ל ואם את שדה מקנתו אשר לא משדה אחוזתו שדה שאינה ראוי' להיות שדה אחוזה יצאה זו שהיא ראוי' להיות שדה אחוזה [נמצא אפי' הקדישה קודם מיתת אביו אפ"ה הוי כשדה אחוזה כיון שבשעת הקדש היתה ראוי' להיות שדה אחוזה אבל כל זמן שלא מת אינה נקראת שדה אחוזה שדה מקנה אינה יוצאת לכהנים ביובל שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו:וחשב לו הכהן את מכסת אין מכסת אלא דמים מלמד שהוא נותן את שויו אם רוצה לפדותו אמר ר' אליעזר נאמר כאן וחשב ונאמר להלן וחשב מה וחשב שאמור להלן נותן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף. אף וחשב האמור כאן בזרע חומר שעורים חמשים שקל כסף [פי' ר"א פליג וסבר דאפי' בשדה מקנה נמי נותן לפי זרע חומר שעורים]:מכסת. הערכך [ערכין י"ד ע"ב] מקיש שדה מקנה לערכין מה ערכין אין מוסיף חומש אף שדה מקנה אין מוסיף חומש:ונתן את הערכך ביום ההוא. שלא ישהה אפי' מרגלית לקלים ואין לה אלא מקומה ושעתה [פי' אם הוא עני ואמר ערכי עלי דהדין הוא שנותן כל אשר לו ויש לו מרגלית דאם יוליך למקום אחר שיש שם עשיר גדול וישהנה אפשר שיהיה כל הקרן ויתותר עוד אפ"ה לא משהינן ומוכרין אותה בדמים שהוא שוה עכשיו] בשנת היובל ישוב השדה. השדה מה ת"ל. [הכל הוא בערכין י"ד א' וב'] לפי שנאמר זרע אין לי אלא זרע. שדה גפנים ושדה אילנות מניין ת"ל שדה מ"מ למדנו שפודה אילנות בשוויהן כדלקמן וחוזר ופודה את הקרקע בנ' שקל. א"כ מה תלמוד לומר זרע פרט לשהקדיש שדה טריסין שפודה בשוויה ופרט למקדיש אילנות שפודה גם כן בשווין שנאמר זרע ולא אילנות יכול שדה טריסין אינה יוצאה לכהני' ביובל תלמוד לומר שדה מכל מקום. יכול אפי' אילנות יוצאין לכהנים ביובל תלמוד לומר והיה השדה ולא אילנות:לאשר קנהו מאתו. יכול לגזבר הנקנ' מאתו ת"ל לאשר לו אחוזת הארץ. יאמר לאשר לו אחוזת הארץ מה ת"ל לאשר קנהו מאתו. אי יאמר כן הייתי אומר שדה שיצאה לכהנים ביובל (דהיינו שהיתה שדה אחוזה והקדישה וגאלה אחר) שיוצאה לכהנים ביובל ואח"כ מכר הכהן והקדישה הלוקח יכול כשתחזור ביובל תחזור לבעלים הראשונים ת"ל לאשר קנהו מאתו (פי' הכהנים):וכל ערכך יהיה בשקל. אין בערכין פחות מסלע (פי' שאם אין לו סלע לא יצא ידי נדרו ואם העשיר חייב לשלם):בשקל הקדש. מה ת"ל לפי שנאמר ופדה יכול בעבדי' ובשטרות ובקרקעות ת"ל בשקל הקדש אין לי אלא סלעים של קודש מניין לרבות דבר המיטלטל ת"ל ופדה לרבות דבר המיטלטל א"כ למה נאמר בשקל הקודש פרט לעבדים ולשטרות ולקרקעות:עשרים גרה יהיה השקל. מניין שאם רצה להוסיף מוסיף (פי' שאם רצה להגדיל הסלע דהיינו שיהא כ"ה גרה ירבה וחייבין ליתן סלע כזו כיון שנתגדל הסלע) ת"ל יהיה. יכול אם רצה לפחות יפחות (פי' שאם רצה להקטין הסלע) יכול שיפדה בפחות ת"ל הוא (פי' דוקא הוא ולא פחות ממנו) אך בכור כו'. אלו נאמר בכור לא יקדיש הייתי אומר [ר"ל בכור אדם לא יקדיש ועיין בק"א] בכור לא יקדיש ת"ל אתו אותו אין אתה מקדיש אבל אתה מקדיש בכור אדם. ועדיין אני אומר הוא לא יקדיש אבל יקדישוהו אחרים ת"ל בבהמה בבהמה עסקתו. יכול לא יקדישנו מן הבטן ת"ל אשר יבכר לה' לא יקדיש. משיתבכר אין אתה מקדישו אבל מקדישו אתה מן הבטן. מכאן אמרו מערימין על הבכור (פי' שמקדיש אותו מן הבטן שחל עליו קדושה קודם שיהא בכור). [תמורה כ"ה ע"א] יכול אף ולדי כל הקדשים כן ת"ל אך. ר' ישמעאל אומר (ערכין כ"ט ע"א) כתוב א' לא יקדיש וכתוב א' תקדיש הא כיצד מקדישו אתה הקדש עילוי. ד"א ר' ישמעאל אומר מניין שלא יקדיש אדם הבכור ת"ל בכור לא יקדיש איש אתו יכול לא יקדישנו הקדש עילוי (פי' דהיינו לבדק הבית שצריך ליתן כדי דמיו אם היה ההקדש נדר ואם היה נדבה צריך ליתן כדי הנאה שיש לו ממה שהקדיש ואם הקדיש בכור יכול שאין צריך ליתן אף זה) ת"ל כל זכר תקדיש משמע אפי' בכור. ומה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח. אחר שריבה הכתוב ומיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי. שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל. אין לי אלא בכור מניין לכל הקדשים שאין משנים אותם מקדושה לקדושה ת"ל בבהמה לא יקדיש איש אתו. יכול לא יקדישנו הקדש עילוי ת"ל בבקרך ובצאנך הזכר תקדיש. מה ראית להביאו להקדש עילוי ולהוציאו מהקדש מזבח אחר שריבה הכתוב ומיעט מפני מה אני מביאו להקדש עילוי שהוא חל על הכל ומוציאו מהקדש מזבח שאינו חל על הכל:אם שור אם שה לה' הוא. הוא קרב ואין תמורתו קריבה (ור"ל אם המיר הכהן את הבכור אבל אם המירו הבעלים חל ההקדש על התמור' וכ"ה ברמב"ם פ"א מה' תמורה הלכה ט') אם בבהמה הטמאה בבהמה טמאה ממש:ופדה בערכך. לפי שנאמר בשקל הקדש יכול אין לי אלא סלעים של קודש. מניין לרבו' כל המטלטלין ת"ל ופדה לרבו' כ"ד המיטלטל א"כ למה נא' בשקל הקדש להוציא עבדים ושטרות וקרקעות ד"א בשקל הקדש שצריך לשום בכסף. כיצד אמר טלית זו תחת חמור זה יצא לחולין החמור וצריך לעשות דמים (פי' אם לא שוה הטלית כמו החמור צריך להוסיף עליו עד כדי שוויו אבל אינו מעכב לצאת לחולין) ויסף חמשתו עליו. שיהא הוא וחומשו חמשה:ואם לא יגאל. בבעלים:ונמכר בערכך. לכל אדם:אך כל חרם אשר יחרם. יכול יחרים כל אשר לו ת"ל מכל אשר לו ולא כל אשר לו (כל המימרא אינו בת"כ רק בערכין כ"ח ע"א) יכול יחרים מין א' כלו ת"ל מאדם ולא כל אדם. א"ל אלא אדם שא"א לו בלא עבודה. בהמה מניין ת"ל מבהמה ולא כל בהמה א"ל אלא אלו שדה מניין ת"ל משדה אחוזתו ולא כל שדה אחוזתו. מטלטלין מניין ת"ל מכל אשר לו. יכול אם החרים אדם את כולם יהיו מוחרמים ת"ל אך. אמר ר"א ב"ע ומה אם לגבוה אין אדם רשאי להחרים את כל נכסיו על אחת כמה וכמה שיהא אדם חייב להיות חס על נכסיו. יכול יחרים אדם בנו ובתו ושפחתו העברים ת"ל בהמה מה בהמה יש לו רשות למוכרה אף כל שיש לו רשות למוכרה יצא עבד עברי שאין לו רשות למכרו והלא בתו שיש לו רשות למוכרה יכול יחרימנה ת"ל בהמה מה בהמה שיש לו רשות למוכרה לעולם אף אדם שיש לו רשות למוכרו לעולם יצא בתו שאין לו רשות למוכרה אלא כשהיא קטנה:ומשדה אחזתו. ולא שדה מקנה [פי' דשדה מקנה אין יכול להחרים] מכל אשר לו ומשדה אחזתו (ערכין שם) מה שדה אחוזה אין לוים וכהנים מחרימין שנאמר כי אחוזת עולם הוא להם אף מטלטלין אין כהנים ולוים מחרימין דברי ר' יהודה שנאמר אך. ר"ש אומר הכהנים אין מחרימין שהחרמים שלהם הלוים מחרימים שאין החרמים שלהם. אמר רבי נראים דברי ר' יהודה בקרקעות שאף הלוים אינן מחרימים שדה אחוזה שנאמר כי אחוזת עולם היא להם. ודברי ר' שמעון במטלטלין דלא שייך התם אחוזת עולם וגבי כהנים אמרינן שהחרמים שלהם משא"כ גבי לוים:לא ימכר. לגזבר:ולא יגאל. לבעלים מה יעשה לו כשדה החרם לכהן תהי' אחזתו או יכול אפילו פירש לה' ת"ל כל חרם קדש קדשים הוא לה' [אלמא דיש חרם שהוא לה' והיינו כשפירש אבל הכא ודאי איירי בחרמי כהן דכתיב לא ימכר ולא יגאל פי' שאין לפדות עד שיבא ליד כהן וזה לא שייך אלא בחרמי כהן] ר' יהודה ב"ב אומר מניין שסתם חרמים לבד"ה ת"ל כל חרס קדש קדשים הוא לה' או יכול אעפ"י שפירש לכהן ת"ל הוא. מניין שמחרים אדם את קדשיו ת"ל כל חרם קדש. מניין שמחרים אדם את קדשי קדשיו ת"ל כל חרם קדש קדשים. [ערכין כ"ט ע"א] ד"א חרמי כהנים כל שבבית הבעלים הם כהקדש לכל דבריהם שנא' כל חרם ק"ק. ניתן לכהן הם כחולין לכל דבריהם שנא' כל חרם לך יהי':כל חרם אשר יחרם מן האדם. עיין רש"י ז"ל אין לי אלא חייבי מיתות חמורות חייבי מיתות קלות מניין ת"ל כל חרם לא יפדה יכול אפילו שלא נגמר דינו ת"ל אשר יחרם מן האדם ולא כל האדם להוציא את שלא נגמר דינו. רבי חנניא בן עקביא אומר נערך מפני שדמיו קצובים. אבל לא נידר מפני שאין דמיו קצובים. ר' יוסי אומר נודר ומעריך ומקדיש ואם הזיק חייב בתשלומין א"כ מה ת"ל כל חרם [כתובות ל"ז ע"ב. לפי שמצינו למומתין בידי שמים שנותנין ממון ומתכפר להם יכול אף בידי אדם כן ת"ל חרם כו' אין לי אלא מיתות חמורות קלות מניין ת"ל כל חרם כו' [ופשטא דקרא דכל חרם היינו אם החרימו ישראל עיר א' כמו שהחרימו יריחו יהיה כל שללה קדש דהיינו שפודין אותן כמו כל קדשי בדק הבית אבל הנפשו' שבתוכ' אין להם פדיי'] וכל מעשר הארץ. יכול בשני מעשרות הכתוב מדבר ת"ל הוא הוא האמור כאן הוא האמור להלן דבר החסר להלן אמרן הכתוב כאן דהיינו שצריך להוסיף חומש:מזרע הארץ. לרבות שום ושחלים וגרגיר. או יכול שאני מרבה זרע לפת וצנונות ושאר זרעוני גינה ת"ל מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ:מפרי העץ. לרבות כל פירות אילן יכול שאני מרבה אף חרובי שקמה וצלמונה וחרובי גרידה ת"ל מפרי העץ ולא כל פרי העץ. (וכ"ה בתוספת ר"ה י"ב ע"א בשם ירושלמי וע"ש) מניין לרבות ירקות ת"ל וכל מעשר הארץ:קדש. (קידושין נ"ד ע"ב) נאמר כאן קדש ונאמר בכרם רבעי קודש מה כאן יש לו חומש ויש לו ביעור אף להלן יש לו חומש ויש לו ביעור:גאל יגאל. לרבות את האשה. ואם גאל יגאל. לרבות את היורש. איש. פרט לקטן. או יכול שאני מרבה בן ט' שנים ויום א' ת"ל ואם גאל יגאל (לשון מרבה ר"ל שיהא גם בן ט' שנה ויום א' בכלל מיעוט איש ת"ל ואם גאל וגו') לקח ירש ניתן לו במתנה מניין ת"ל ואם גאל יגאל:ממעשרו. ולא כל מעשר פרט למעשר שנכנס לירושלים ויצא. ופרט לפחות משוה פרוטה [פי' אפי' אם החומש יעלה לפחו' מש"פ א"צ פדיון וכרב אסי בב"מ נ"ג ב'] חמישתו יסף עליו. שיהא הוא וחומשו חמשה:עליו (שם נ"ד ע"א) שחומשו כמהו. מניין שאין מעשרין מן הבקר על הצאן ולא מן הצאן על הבקר ת"ל וכל מעשר בקר וצאן. יכול לא יעשר מן הכבשים על העזים ודין הוא ומה החדש והישן שאינן כלאים זה בזה אינם מעשרים מזה על זה כבשים ועזים שהם כלאים זה בזה אינו דין שלא יעשרו מזה על זה ת"ל וצאן כל צאן אחד. ק"ו לחדש וישן מעתה. שיתעשרו מזה על זה ומה אם הכבשים ועזים שהם כלאים זה בזה מעשרים מזה על זה החדש והישן שאינם כלאים זה בזה אינו דין שיתעשרו מזה על זה ת"ל עשר תעשר בשתי מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן וכתיב שנה שנה שאין מעשרין משנה לחברתה [פי' בשתי המעשרות] כל אשר יעבר תחת השבט. פרט לטריפה שאינה עוברת אין לי אלא בזמן שמנאן בשבט לא מנאן בשבט או שמנאן רבוצים או עומדים מניין ת"ל העשירי. אין לי אלא בזמן שקרא שמו עשירי. מניין אעפ"י שלא קרא שמו עשירי ת"ל העשירי יהיה קדש מ"מ. יכול אפי' היה לו מאה ונטל עשרה או עשרה ונטל א' ת"ל העשירי ואין זה מעשר ר' יוסי בר' יהודה אומר מעשר. קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי מניין ששלשתן מקודשין ת"ל וכל מעשר כו' העשירי יהיה קדש (פי' כל מקום שיהיה עשירי אפי' לא נקרא שמו וכ"מ שנקרא שמו אפי' לא יהיה עשירי יהיה קודש) או יכול שאני מרבה את השמיני ואת הי"ב אמרת לא הואיל והוא מקודש וטעותו מתקדש מה הוא מקדש את הסמוך לו (דהיינו הוא עצמו) אף טעותי אינו מתקדש אלא הסמוך לו היינו התשיעי והאחד עשר. נמצאת אתה אומר קרא לתשיעי עשירי ולעשירי תשיעי ולאחד עשר עשירי שלשתן מקודשין. התשיעי נאכל במומו העשירי מעשר והאחד עשר קרב שלמים ועושה תמורה דברי ר"מ. ר' יהודה אומר וכי יש תמורה עושה תמורה אמרו משום ר"מ אלו היה תמורה לא היה קרב פי' וא"כ בוודאי לא משום תמורה קדשה) קרא לתשיעי עשירי ולעשירי אחד עשר ולאחד עשר עשירי רבי אומר אינו מקודש ר' יוסי בר' יהודה אומר מקודש שהיה ר' אומר זה הכלל כל שלא נעקר שם העשירי ממנו לפניו מקודש ולאחריו אינו מקודש [פי' וה"נ לא נעקר שם העשירי ממנו שהרי נזכר עליו שם העשירי כשאמר אחד עשר]:לא יבקר בין טוב לרע וכו'. מתוך שנאמר לא יבקר בין טוב לרע יכול יקריב בעל מום ת"ל יעבור [בכורות י"ד ע"ב] נאמר כאן העברה ונאמר להלן בבכור העברה מה בכור אין קרב בעל מום אף כאן אין בעל מום קרב. אי מה בכור זכרים ולא נקיבות אף כאן זכרים ולא נקיבות ת"ל כל אשר יעבר לרבות זכרים ונקיבות. ומה בכור מועלין בכולו אף מעשר מועלין בכולו אף בחלבה. [שם נ"ז ע"א] תחת. נאמר כאן תחת ונאמר להלן תחת אמו מה כאן פרט לטריפה אף להלן פרט לטריפה. ומה להלן פרט לכלאים נדמה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום אף כאן פרט לכלאים נדמה ויוצא דופן ומחוסר זמן ויתום. יכול שאני מוציא אף הרובע והנרבע ומוקצה ונעבד וכו' ת"ל כי משחתם בהם מום בם כל שמום פוסל דבר ערוה וע"ז פוסל וכל וכו'. השבט. מצוה למנותם בשבט. לא יבקר. מתוך שנאמר וכל מבחר נדריכם עיין רש"י ז"ל. ילא ימירנו. הא אם המיר סופג את הארבעים. המר ימירנו לרבות את האשה. ואם המר ימירנו. לרבות את היורש. והיה הוא ותמורתי יהיה קדש לא יגאל. בבכור הוא אומר לא תפדה אבל נמכר הוא תם חי ובעל מום חי ושחוט אבל לא תם שחוט. נאמר כאן לא יגאל ונאמר להלן לא ימכר ולא יגאל מה להלן מכירה עמו אף כאן מכירה עמו שאינו נמכר לא חי ולא שחוט לא תם ולא בעל מום דילפינן גאולה גאולה מחרמים והתם כתיב לא ימכר. ומניין שמעשר בהמה בעמוד ועשר קאי ת"ל יהיה קודש מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר ר' יוסי הגלילי אומר נאמר כאן אשר יעבור ונאמר להלן גבי בכור והעברת מה להלן בעמוד ועשה אף כאן בעמוד ועשה ר"ע אומר עשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר א' מעשר בהמה וא' מעשר דגן וכתיב תעשר מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשר. אלה המצות אשר צוה ה' את משה אל בני ישראל בהר סיני. רבי אומר אלה המצות מלמד שמעשר בהמה בעמוד ועשה:אלה המצות. אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה. אשר צוה ה' את משה.
